מאת הרב אלחנן פרץ שליט"א
א. הלבנת פנים באינו מתכוין
מעשה שהיה בבית מדרשו של מו"ר הגרח"פ שיינברג שליט"א שהקורא בתורה לא יכל לבטאות מילה אחת כתקנה והחזירוהו כמה פעמים והיה הקורא נכלם, והורה הגרח"פ שיינברג שליט"א להמשיך בקריאה. [ואפשר שסמך על זה שישלימו בסוף את הפסוק החסר עם אחד לפניו ואחד לאחריו כמבואר באו"ח סי' רפ"ד יעוי"ש].
אולם כשדיברתי עמו בנידון ההלכתי אמר לי שאין לכאורה לחוש להלבנת פנים אם יש צורך בזה, סימן לדבר מה שאנו מורידים שליח ציבור שנשתתק בכל ענין, וראה חו"מ סימן צ"א לענין חשוד על השבועה שאין משביעין אותו, ומבואר שם, שאם לא ברור החשד – אפשר ללכת לבית הכנסת ולהכריז בפרהסיא שאם יש עדים שיודעין על החשד שיבואו ויעידו, והרי הוא בזיון גדול, ובהכרח דכל היכא דאין כונה לבזות אלא להעמיד הדת על תילה גם אם יש הלבנת פנים אין לחוש. אמנם אין למהר בדברים אלו וצריכים זהירות גדולה. ובאמת גם סתימת ההלכה לענין הקורא בתורה שמחזירין אותו מראה שאין לחוש לבזיונו. וראה מש"כ הגר"א (או"ח תר"ח) דאיסור לא תונו שנעשה שלא בכוונה כמו האומר ממזר ופגע באבי הבן, אפשר דאין צריך לבקש מחילה על זה.
ב. מתבזה לצורך מצוה
הנה ר"י בשערי תשובה ש"ג סובר דיש למסור נפש אם מחייבים אדם להלבין פני חבירו ברבים, כי הלבנת פנים אביזרייהו דרציחה, והתוס' חולקין בזה כמפורסם. ומעתה, אם בזיון גדול נחשב לרציחה ומיתה, מדוע אם כן הלובש כלאיים פושטם ואפילו בשוק, והא יש בזיון והלבנת פנים של עצמו, ואיך מחייבים אדם למות, עבור מצוה של תורה, והכתיב וחי בהם.
ואפשר; א. דין וחי בהם, יסודו, כדי שימשיך האדם לחיות ולקיים מצוות, ולכן אי"צ למסור נפש על מצוה של תורה, אבל במקום שמתבזה הרי ממשיך לחיות ולקיים מצוות, ומשום כך חייב להתבזות עבור לאו של תורה, אף שבזיון זה באמת נחשב מיתה.
ב. מה שהלבנת פנים נחשבת רציחה, זה כאשר הכוונה לביישו ולהלבינו, אבל כשהכוונה הוא קיום מצוה וסילוק כלאיים, ורק התוצאה היא בזיון, אף שהתוצאה היא פסיק רישיה, לא אומרים דין רציחה בזה, והטעם, כמ"ש הרמב"ם דהחובל בחבירו צריך שיהא דרך "נציון" ('שני אנשים עברים ניצים') כדי שיחשב רשע, גם ענין רציחה זה, נחשב רק כאשר העיסוק הוא בהלבנה, ולא כאשר העסק בקיום מצוה.
ג. בזיון להצלת נפש
מעשה בחכם אחד שהיה בבית המרחץ, ומישהו מבני ביתו לקח ברשותו את מפתחות רכבו של אותו חכם ליסוע למקום קרוב. בעוד החכם במרחץ נזכר שעל הרכב יש ריהוט כבד שאינו קשור ובאם תהיה עצירת פתאום הרהיט יחליק לאחור ויסכן את הרכב שלאחוריו, מה עשה? ירד בבזיון רב מאוד ובריצה רבה ללא נעלים לרגליו וללא כיפה לראשו וכו' ולא השיג וכו' והנדון האם היה חייב בזה לרדוף, אם לאו משום הבזיון הגדול.
ולענ"ד יש לחייבו מתרי רכשי כי הנה בהגהת חכמת שלמה בסוף חושן משפט כתב (בספרים הישנים סימן תכו א) כיון שדין הצלת נפש נלמד מדין השבת אבידה וכיון שבהשבת אבידה לא חייב אדם להציל ממון חברו במקום בזיון כמ"ש 'והתעלמת' כך גם בהצלת נפש, לא חייב אדם להציל חברו במקום בזיון.
אכן לכאורה יש להקשות על דבריו טובא; א. הרי בדין והתעלמת בהשבת אבידה קי"ל דאם אילו היה של עצמו היה חס עליו ומתבזה ומצילו – מחוייב להציל אף בשל חברו, וא"כ לא תגרע נפש מממון שחס עליו אילו היה של עצמו, ויהיה חייב להצילה גם בבזיון של עצמו. ב. הרבה עניני הצלה מצינו ויש ברבים מהם בזיון גדול או סכנה, שהיא גדולה מבזיון. ומ"מ צריך להשתדל בהצלת נפש גם במקום בזיון ודוגמה לזה הרואה אשה הטובעת בנהר, שמחויב להציל.
והנה בנדו"ד כיון שהוא בעל הממון והוא קצת גורם באפשרות לנזק אפשר ויש עליו חיוב טובא להשתדל בהצלה, ואף החכמת שלמה יודה בזה.
ומעתה, א. לולי דברי החכמת שלמה הרי חייב להציל. ב. גם לדברי החכמת שלמה שמא במקום שהוא הגורם יש עליו חיוב טובא.
ד. בל תאחר בעניים ובני ביתו
מפורסם דהחפץ חיים אמר דאם באו עניים להתארח אצלו מן הראוי שיזרז בעשיית הקידוש, ואת אמירת שלום עליכם יאמר אחר הקידוש [כמדומה שכן סיפר בנו ר' לייב ז"ל]. והוסיף החפץ חיים דאפשר ויש בזה חשש בל תאחר, דהרי קימ"ל דבעניים בל תאחר מיד ולא בג' רגלים, ורמז לזה המשנ"ב בסי' רע"א ובהל' סוכה סי' תרל"ט ביתר פירוש לענין גשם בסוכה והזמין עניים.
ובדבר אברהם ח"ב, העיר על דבריו, דאפשר ואין בזה בל תאחר, כיון שאם הזמין עניים הרי הזמינם על דעתו, ודעתו לאכול מאוחר וכו'.
ודברתי בזה אם מו"ר הגרח"פ שיינברג שליט"א ואמר לי דלדעתו תלוי הענין בדרך הכלל, ואם הזמין עניים ובדרך כלל זמן האוכל הוא עוד זמן, אין בזה בל תאחר, אבל בענין הסוכה והגשם, התם יש בל תאחר, ומשום דכיון שהעניים רצו לאכול מיד, והוא מעכבם זמן רב יש בזה בל תאחר. וראה בחזו"א הל' צדקה שהסתפק אם יש בל תאחר אם מצטער לצורך נחוץ.
ורציתי להוסיף בכל זה, דכיון דמזון בניו נחשב נדר, אם אמר שסעודת שבת בשעה זו וזו והוא מאחר, כגון שמדבר ד"ת עם רעיו וכו', אפשר שלהנ"ל הרי זה בל תאחר, שהרי נדר לאכול ולהאכיל בזמן מסוים ואינו עומד בדיבורו על זה.
ה. שמיעת לשון הרע כשאי אפשר להימלט
החפץ חיים הל' לשה"ר כלל ו' סקי"ב כתב. שהנמצא בחבורת אנשים מספרי לשון הרע, צריך לסור מיד אהלי האנשים הרשעים, אפס אם אינו יכול ללכת, וכגון שבזיון גדול להיפרד מהם, יוכל להישאר, ברם לא יטה אוזן לדבריהם, לא יסכים עם מעשיהם לא בדיבור ולא ברמז.
ומקורו טהור כמבואר שם, מהגמ' פסחים כה: לענין לא אפשר ולא מיכוין דמותר. ואף נד"ד הא לא אפשר לו ללכת מהם וגם לא מיכוון לכן מותר. זת"ד.
והנה החזו"א זצ"ל או"ח ס"ז סק"ו, ביאר בזה, דאמנם קימ"ל דאינו מתכוין ופסיק רישיה אסור בכה"ת כולה, ובגמ' זו אמנם אינו מתכוין אבל הרי עובר את האיסור, ולמשל אף שאינו מתכוין לריח ע"ז מ"מ ס"ס הרי מריח, בכל זאת מותר, כי איסור הנאה בעי כונה, וללא כונה אין זה נחשב הנאה, וכעין דברי הראשונים בנדרים, דאין פסיק רישיה בהנאה, א"כ איפה, דבר התלוי בהנאה או בניחותא הוא אשר נאמר בו דין זה דלא אפשר ולא מיכוין מותר.
ומעתה, לכאורה פסק החפץ חיים לא יכון לדברי החזו"א הנזכרים, שהרי לשון הרע בפשוטו אינו איסור הנאה, הגע עצמך אם שומע לשוה"ר ולא נהנה כלל וכי היתר יש בדבר, וממילא באין הנאה, אין פטור לא אפשר ולא מכוין לחזו"א, וא"כ מדוע לא יסור השומע לשון הרע מן המקום ההוא, בטרם יחשכו כוכבי נפשו.
אמנם, החפץ חיים אפשר דס"ל בביאור דברי הגמ' האלו כמש"כ הפני יהושע שביאר דאמנם כל איסור שנעשה גם באי אפשר אסור, מ"מ איסור שנעשה מאליו ולא במעשה האדם, כמו קול מראה וריח אין בו איסור אם לא אפשר ולא מכוין. ולפי סברא זו גם השומע לה"ר, הרי אינו עושה מעשה, ולכן בלא אפשר ולא מכוין מותר. נמצא פסקו של החפץ חיים במחלוקת שנויה.
אולם מצאנו חבל ראשונים שהביאו גדר אחר בענין, ראה חידו' רבנו דוד, ובריטב"א ובעיקר בתוס' רי"ד בסוגיא דהתם, ותורף דבריהם ז"ל, ד'מכוין' של הגמ' היינו ששמח מזה אבל לא עושה את הפעולה עבור כונה זו. וכונתם ז"ל, דהנה כתב הקובץ שיעורים פסחים קט"ז, דבאינו מתכוין אין הפעולה מתחייבת לעושה, והארכתי בזה בספרי חוקי דעה, ובנד"ד גם אם אין נהנה מן האיסור כיון דלא עושה כן מרצונו, שהרי לא אפשר, וגם אינו מכוין להנות ממנו אין איסור בזה. ולפי"ז בנד"ד לא יהא איסור. ומ"מ לביאור החזו"א ז"ל לכאורה יש מקום להחמיר בזה היכא דאפשר.

Popularity: 20% [?]