השמחה לא הגיע אלהם לשמחה. ויש לציין כי ראשונים רבים סוברים שאין איסור נקימה בצער הגוף. ועוד יש להעיר, שאם נמנע מלבוא כיון שניתק הקשר ביניהם ולא משום נקמה, אין בזה איסור.
שינוי מפני דרכי שלום
ה. מותר רק כאשר השינוי הוא על עבר, אך אין היתר לשנות מן האמת על העתיד להיות.
כגון; אם חברו מעוניין בהלואה ויש באפשרותו להלוותו, אסור לו לשקר ולומר שאין באפשרותו ליתן ההלואה מפני שאינו רוצה להלוותו.
כינוי שם
ו. מעשה שפסק הנודע ביהודה לאדם שכינה שם לגבאי בהכנ"ס וקרא לו על שם שערו האדום [- ג'ינג'י], – שעבר על איסור דאוריתא.

ליקט; א. כהן נ"י

ספירה

נראה לחדש, דענין הספירה, דומה לספירת כל דבר, וכמו שהמונה עדרו בודאי ימנה בצורה מדוייקת, ולא שייך שיאמר יש בעדר או שבע או שמונה או תשע כבשות, דאין זו "ספירה" אלא "הערכה", אף בספירת העומר כן.
ומעתה, האומר, היום יום אחד, או שני ימים, או שלשה, והזכיר את כל הימים, לא יצא יד"ח, שהרי לא ספר יום מדוייק, ואין זה מעשה ספירה כלל. כמו כן, מי שמפסיק הרבה בין מספר למספר, ולמשל אומר היום שמונה, ועשרים יום, ומפסיק בין המילה שמונה למילה ועשרים זמן רב, אין זה מעשה ספירה.

דילג

ואפשר, שגם אם דילג יום, לא יכול להמשיך לספור, ולא משום שמה שספר עד היום התקלקל (כמבואר בב"י תפ"ט) אלא משום שמעתה והלאה אין זו ספירה, דספירה שאין בה את כל פרטי הדבר אינה ספירה. ודוגמא לדבר דין קפץ אחד מן המנויים (המוזכר בב"מ ו.) שמבואר בראשונים, דאי אפשר למנות את העדר, ולכל כבש למנותו בכמה מספרים כדי לצאת ידי ספק דזו אינה ספירה.

שבת

ונלע"ד, דגם לענין שבת כן הוא, דהרי הלכה היא לקדש את השבת בכניסתה ואם ספק אם יום השבת הוא, שמא לא שייך לקדשהו, ומשום, דגדר שבת היינו לומר היום יום השביעי ואני מקדשו, ואם אינו יכול לסופרו כן, אין חיוב קידוש.
וקצת ראיה לזה מהא דהשו"ע סימן שד"מ, מי שאינו יודע מתי שבת וכו', שלא מוזכר שם שיעשה כל יום קידוש, מספק. וצ"ל שהוא מטעם הנ"ל.

לקיים מצות עשה

פקפקו בנוסח התפילה שקודם הספירה, איך לומר מצות עשה, והא אין זו מצות עשה, ואף שמצאנו, מצות עשה מדבריהם, מ"מ יש שהקפידו על נוסח זה.
ובעצם הספירה, יש כמה נוסחאות. היום שבעה ימים בעומר שהם שבוע אחד, היום שבעה ימים לעומר שהם שבוע אחד, היום שבעה ימים שהם שבוע אחד לעומר – בעומר וכו'. ולכאו' יש מקום לומר את כולם, [וכמו שנוהג מו"ר הגרח"פ שיינברג שליט"א לענין ברכת המילה, ואומר צַ וֵה בצירה, וצִיוה בחיריק]. אכן אפשר שאין בזה טעם, כי אחר שיצא יד"ח, מה יתן לו ומה יוסיף לספור פעם נוספת, דמעשה המצוה כבר נעשה.

כתיבה

נודעו בשערים תשובותיו של הגרע"א (כט, ל, לא וכו') אם אפשר לספור ע"י כתיבה, ותלוי בזה אם כתיבה כדיבור. ברם יש להתבונן בזה, דאם כתיבה כדיבור היינו כשכותב את המילה היום, נחשב בשעה שכתב את האות ה' שאמר אותה בנקודותיה, או שמא רק בגמר המילה נחשב שאמרה, כי רק אז ניכר מה המילה, וא"כ, כשיכתוב היום בשעה שש, שבעה בשעה שבע, ימים בשעה שמונה, ולעומר בשעה תשע, יש לדון בזה, כיון דאין זו אמירה אחת, אין כאן ספירה, או שמא כיון דהכתב מצרפן ובגמר הכתב כולו נחשבת כאמירה. בר מצוה בעומר
תזמורת

הנה הב"י, הביא דאסור נישואין ותספורת, ולא הזכיר רקודים, רק במג"א, ויש שרצו לדייק, דדעתו שאין איסור בריקודים. אכן, כיון שנהגו הכל להזהר בזה, אין לפרוש מן הציבור, והוי כמו מקום שנהגו דאין אתה רשאי להתיר בפניהם, ברם, בבר מצוה, נהגו רבים להקל בתזמורת, ולא נהגו מנהג חומרא בזה, אשר על כן אפשר דהנוהגים כדעת הב"י, אפשר להם לשמוע תזמורת בעומר בבר מצוה והדומה.
והנה יסוד איסור תזמורת, בנוי על דין מחולות, ואחד המה,

שבת

מסתבר שאין מנהגי אבילות בשבת, ולא עדיף עומר מאבילות של חודש אב, שאינה נוהגת בשבת, וא"כ מי שהסתפר בשבת לא עבר על מנהגי העומר בנוסף לאיסור סקילה. ומעתה נישואין שנמנעו בימי העומר, הנה אם ימצא דרך לזה בשבת (ראה סי' של"ט) לא יעבור איסור.

סעודה

לענ"ד, סעודת בר מצוה קודם זמנה, נחשבת סעודת מצוה, וחילי לזה, מהא דכתובות ז. דהכנת השכר, היתה התחלת השמחה, וברכו ע"ז ברכת חתנים מאז. [אף שיש לדחות ולומר, דשמחת חתן היא ענין של מציאות, והשמחה מתחלת מוקדם יותר, שלא כמו בר מצוה שהשמחה היא על המצוה, וזו עדיין לא החלה]. ולפי זה, ודאי דשייך לעשות סעודה על זה להודות ולהלל, אכן במהרש"ל משמע דקודם הזמן אין זו סעודת מצוה, והמעיין בדבריו יראה דמיירי הרבה קודם הזמן, אבל סמוך לזמן, ובפרט שנעשה לכבד את המצוה, לכאו' הוי ככל סעודת מצוה.

ספירה

הנה, מה שאין לברך כאשר אין הספירה מלאה, יש לחקור בזה, אם משום דאין זה נקרא "לספור", כי לספור היינו לומר אחד שתים וכו', ואם חסרים אלו אין זו ספירה, או שמא משום דהמצוה מורכבת מחלקים רבים, ואם חסר חלק, אין כאן מצוה כלל, (וכל ברכותיו לבטלה). ונ"מ לענין נער בר מצוה, דאם היסוד הוא דבעינן מעשה ספירה, הרי ספר לפני כן כשהיה קטן. [זולת אם נאמר דאין מעשה קטן כלום]. ברם, אם צריך מצוה של כל החלקים, הרי יש חלקים חסרים דאין הם "מעשה מצוה", ולא יוכל להמשיך לספור בברכה. זאת ועוד, שמא החסרון הוא, אם חיסר בספירה, וכגון גדול שלא ספר את מה שצריך, אבל אם לא חיסר כלום, ועשה כל המוטל עליו נחשבת ספירתו שלמה, ונראה דאין זה נכון, דבעינן ספירה שלימה, וליכא, אף שהוא הקטן עשה כהוגן כשהגדיל וספר בשלמות, שלמות זו שלו היא, אבל הספירה אינה שלימה.

עומר
כלי זמר

במג"א: "רקודין ומחולות של רשות יש להיזהר". ובערוך השולחן כתב משום זאת שלא לשמוע כלי זמר, ויש להתבונן בזה בכמה דברים. א. זמר שאינו משמח, ולא מביא לרקודים ומחולות, האם אסור לשומעו, או שמא אין זה שייך לדין רקודים הנזכר. ב. השמטת הב"י מלהזכיר זאת, והוזכר רק דין תספורת ונשואין, האם מוכח מזה דס"ל שלא כמג"א, ונ"מ לבני ספרד. ג. המג"א כתב דבעל ברית יכול להסתפר לכבוד המילה, במקום שנוהגים להביא זמר בשמחת מצוה זו, ומניעתה אינה דרך כבוד, האם מותר או שמא כיון שהזמר משותף לכל השומעים אין היתר למג"א.

שער לנשים

בתשו' האחרונים, אגר"מ יבי"א ועוד, הביאו, דכיון שמותר לאשה להסתפר אחר ז' ימי אבילות לדעת הב"י, לא יהיו ימי הספירה שהם מנהג חמורים יותר, ומותר לנשים להסתפר בעומר. [האגר"מ כתב כשיש צורך מיוחד מותר]. ואף שיש לדון ולומר, דמנהג אבילות של ציבור, שונה מדין אבילות של יחיד, ומצאנו כן בהלכות תענית, ס"ל דאין לחלק כן.

קטנים

ואם אנו אומרים כן, נמצא שכל מי שאינו שייך באבילות מותר לו להסתפר בספירה, ובמ"ב כתב (בהל' ט"ב) שילד פחות מבן שש לא שייך באבילות, ולפ"ז גם כאן כן הוא, דפחות מבן שש מותר בתספורת, ואפשר להוסיף, דכיון שלענין ז' ימי אבילות י"א דקטן לא שייך בהם, עד גיל 13, א"כ בעניני אבילות של העומר גם לא יהא שייך בהם. ומ"מ נהגו לחנך הקטנים בזה.

זמר וספר

הסתפקתי, אם (זמר) או ספר, שמחמירים בעניני תספורת וזמרה, כפי שנהגו כיום, ובאים אצלם להסתפר, והבאים נוהגים כן כדעת המקילים בזה, ועושים ע"פ חכם, האם מותר. ונראה, דלא שאני מכל איסור דרבנן, שמותר ליתנו לשני, אם השני חושב כן שמותר, ועל פי חכם, אף בזה כן.

מכונת גילוח

מפורסמת המחלו' בזה, ויש חוששין לתער, [והוראת מו"ר הגרח"פ לגלח בעדינות, ואז ל"ה פסיק רישיה], ומעתה, אם לא יתגלח בעומר, הרי יגדל שערו, ואח"כ כשיגלחו יעבור איסור תער, אבל אם ימשיך לגלח כמדי יום ביומו, הרי לא יהא שיעור שער, כדי תפיסת הזוג או כדי קריצת צפורן, (כדין נזיר), ולא יעבור איסור תורה, ולפ"ז עדיף לו לעבור על המנהג, שלא יכשל בתער.

אם גילוח צריך שער

ואין זה ברור, דאמנם בנזיר, בעינן שער בגודל מסויים, אבל לענין תער, לא מצאנו כן, ושמא אין דין בגודל השער, כדי שמעשה הגילוח יחשב גילוח. וראה דין ודברים בזה בספר שערי שמועות (להגרמ"ש שפירא) בריש פרק מרובה.

ל"ג בעומר
בל תשחית

יודעי העיתים מספרים שנהגו לשרוף על קבר רשב"י בגדים יקרים לכבודו של התנא, וכתבו דמהר"ח בן עטר זי"ע היה עושה כן, ובשו"ת מהרש"ם ועוד פקפקו בזה, ומשום בל תשחית, אכן יש להעיר, הרי עצם ההדלקה יש בה השחתת הנרות עצמם, ובודאי דכבוד הצדיק הוא זה, א"כ מ"ש בגדים יקרים, ושמא ס"ל דיש לחלק בין השחתה של דבר העומד לכך כמו נר (וכמו כלים חד פעמים) לבין דבר שלא עומד לכך, אכן במ"ב נמצא פשר לזה, כי בסימן תק"א כתב דמסיקין ביו"ט בכלים שלמים, והוסיף: ומיייר שאין לו עצים לצורך תבשילו דאל"כ עבר על בל תשחית, גם בנד"ד אין לנו במה להראות שאין ערך לחפצי עוה"ז מול כבודו זולת השימוש בבגדים יקרים.

לצדקה

בספרי השו"ת עוררו על ענין הבגדים יקרים ושריפתם, דהיה ראוי ליתנם לעניים, ובודאי היה ניחא ליה לצדיק יותר בזה, ובאמת לסברא זו התבוננתי, מדוע יקנה אדם אתרוג מהודר ביותר ולא יקנה אתרוג בינוני ושאר הכסף לצדקה, ויעשה קידוש על הפת כפי עיקר הדין, ודמי היין יתן לצדקה וכדו', ובאמת מו"ר הגרח"פ שליט"א ס"ל דאה"נ אי קיימי עניים צריך לעשות כן, וכל זה בדאפשר, אבל כמובן אין לבטל חיוב מצוה דרבנן עבור צדקה לעניים, ואפילו מנהג אין לבטל עבור זה. ובנדון דידן אפשר כיון שזהו כבודה של תורה וכבוד החכמים אין לנו אפשרות לבטל מנהג הנוהג כן, כמו דמי הנסיעה שלא שמענו ליתנם לעניים ולבטל השתטחות על קברות הצדיק.

גילוח

מן המפורסמות, החשש שיש בגילוח במכונה, ונתפרסם בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א דאם הח"ח עורר על זה בזמנו, ק"ו במכונות משוכללות שבזמננו, ובשו"ת מנח"ש הבאי צדדים וסברות בזה, (ופוסקים אחרים הביאו צדדי היתר), והדברים עתיקים, ולדבריהם, המתגלח בל"ג בעומר או ל"ד במכונה עושה איסור, וא"כ לפי"ז יש לעורר, דהעובר על המנהג ומתגלח יום יום, כיון ששערותיו לא צמחו היטב, ואין בהם כדי תפיסת הזוג או קריצת ציפורן, שזהו גודל שער האסור בתער בנזיר, ובפשוטו הוא הגודל האסור מה"ת לענין תער, נמצא דהוא לא עבר איסור תורה, אבל המקיים את המנהג, אם את הגילוח הראשון יעשה במכונה גרע מאוד בזה, דמגלח שער גדול שיש בו איסור של תורה, אשר על כן ראוי להסירו במשחה לכהפ"ח ביום זה, ואז המשך הגילוח בימים של אח"כ יש בו צדדים נוספים לקולא.

היום ל"ג בעומר

פעמים ופונה לחבירו בשאלה, היום ל"ג בעומר? והוא לפני הספירה, יש לצדד שאין בזה ממש, ומשום, דבריטב"א (ב"מ ו.) ס"ל דהסופר במעשר בהמה ספירת ספק אינה ספירה, דספירה היינו לומר את המספר, ולא לומר מספרים מסופקים, ואף שהר"ן דן לענין ספירה פעמיים בחו"ל כבר ישב זאת הדבר אברהם, גם האומר בלשון שאלה, אפשר ואין מעשה ספירה לפנינו.
אכן הסתפקתי, לענין הסופר ארבעים חסר אחת דמהני ספירתו, איך יהא לפי"ז הסופר מספר ומחלקו לשנים וכו', והתוצאה הסופית היא יום העומר, האם כיון שחישב את העומר שפיר דמי, או שמא סו"ס לא אמר בפיו את המספר.

תיקון שבועות
עייפות בתפילה

פשוט הוא, שהפסד התפילה חמור מתיקון ליל שבועות, והדברים מפורשים במג"א (סי' תרי"ט) לענין הניעורים ביוהכ"פ. ואף שמפורסמת תשובת הרדב"ז ומובאת במ"ב (סי' צ') שיקח אדם את המצוה שלפניו, ולא יחשוש להפסד מצוה שיבוא אח"כ, וידוע מש"כ הרוקח דאין למהר בתפילה עבור ויכולו, מ"מ בנדון זה, הרי עבור הידור ומעלה מפסיד דבר עיקרי, והיינו אם עבור תיקון יפסיד תפילתו אין זה נכון, ולא דמי להרדב"ז שמדבר על חיוב גמור של עתה. [ולענין הדיון אם עדיף תיקון או לימוד, ודאי יעשה כל אחד כמנהג בית המדרש בו הוא נמצא, אם כי, הזריזים יכולים לקיים שניהם].

מהו הפסד

בשו"ע (סי' פ"ט) מבואר שהרעב והחולה יכולים לאכול לפני התפילה, וביאר לי מו"ר הגרח"פ שיינברג שליט"א דהיינו רעב כעין חולה שלא יכול לכוין בתפילתו ואפילו באבות.
ונראה דעייפות בתפילה והפסדה דוקא כגון שלא יכוין באבות, או שיפסיד דבר יסודי בתפילה כמו לעמוד לפני המלך, אבל סך התפילה הכללי אם יש בו עייפות אף דלא ראוי כן, מ"מ אין זה הפסד גמור למנוע תיקון בעבורו.

לאכול

כמו כן מסתבר, אף שדעת המקובלים שמי שקם אחר חצות לילה, לא יאכל טרם יתפלל, והביא כן המ"ב סימן פ"ט, מ"מ, מי שנמנם ורוצה לטעום דבר להשיב נפש, אינו בכלל זה, שהרי אין הנמנום נחשב לשינה לענין ברכת התורה לדעת כה"ח, כמו כן אינו שינה לענין אכילה, ובפרט בנוגע לביטול תורה.

כותל והקבלת פני רבו

ידועים דברי המ"ב סימן ש"א, דגם בזה"ז יש ענין של הקבלת פני רבו, [ברגל, בחודש, בשבוע, ואם אפשר כל יום עי"ש, ונראה דה"ה אביו ואמו]. כמו כן, כבר נתפרסמו דברי הר"ן ריש תענית ד"ה ואיכא, שגם בזה"ז יש מעלת עליה לרגל. ולפעמים מי שער כל הלילה לא יכול לקיים מצוות אלו, מסתבר, דתיקון ליל שבועות, עדיף על אלו, שאינם חובה, ואילו התיקון מנהגם של ישראל, ומנהג כזה אפשר ואי אתה רשאי להתירו כמבואר בסימן תס"ח לענין מנהגים. [וענין הקבלת פני רבו תלוי בטעמי המצוה, דאם משום חידוש שיחדש לו, או משום פני שכינה וכו', והקבלה כזו לא מצויה תמיד, ובפרט שהנוב"י פליג בזה].

הנה נפסק בשו"ע (סי' קפ"א) שפאות הראש הם שתים ומגיעים עד סוף הראש מקום חיבורו ללחי מימין לשמאל, וכידוע הגולגולת נמצאת למעלה ומתחתיה מחוברת לסת לגולגולת באזור חור האוזן.
ונחלקו רבותינו הראשונים בדין פאות הראש.
שהרמב"ם (פי"ב מהלכות ע"ז ה"ו) והנמו"י משם רבי ישעיה, וסמ"ג סוברים שמותר לספר את פאות הראש אפי' במספריים כעין תער ורק בתער ממש אסור וטעמו של הרמב"ם וסיעתו שמה שנאמר בגמ' מכות (כ.) אינו חייב עד שיטלנו בתער נאמר בין על פאות הראש ובין על פאות הזקן.
אבל הראש ז"ל (סוף מכות סי ב' – ג) סובר שבפאת הראש נאסרה התספורת גם במספריים כעין תער ולא רק תער כפאות הזקן ומה שנאמר בגמ' מכות (כ.) אינו חייב עד שיטלנו בתער נאמר דוקא על פאת הזקן אבל פאות הראש גם ללא תער נאסר וכמבואר בגמ' שאיזה סוף הראש זה המשווה צדעיו לאחורי אזניו ופדחתו ולא נאמר גילוח של השחתה כמו זקן, וכן מה שנאמר בתוספתא שאינו חייב על פאות הראש עד שיטלנו בתער לדברי רבנו אשר ז"ל היינו אפי' מספריים כעין תער.
וכשיטת הרא"ש פסקו תוס' ורי"ו וסמ"ק (עיין בכ"ז בב"י שם ומשם בארה)
ואמנם בפאות הזקן מוסכם לכו"ע שאסור לגלחן רק בתער, אבל מספריים כעין תער מותר וכמבואר בגמ' שאינו חייב עד שיטלנו בתער שלרמב"ם וסיעתו נאמרה גמ' זו רק על פאות הזקן ולרא"ש וסיעתו נאמרה גמ' זו גם על פאות הזקן וגם על פאות הראש.
ובשו"ע (שם ס"ב) הביא את שיטת הרמב"ם בדעה ראשונה ואת הרא"ש בדעה שניה וכתב שיש לחוש לדבריהם של האוסרים בפאות הראש גם מספריים כעין תער.
וכידוע נחלקו הראשונים במקום פאות הזקן ויש בזה שיטת ר"ח ושיטת רש"י ורמב"ם (ושיטה נוספת שהיא רש"י במקו"א)
והטור מביא דברי הרא"ש שכתב שירא שמים יצא ידי כולם ולא יעביר תער על כל זקנו כלל וכו' והבא בשו"ע (שם) אמנם בפאת הזקן נאסר רק בתער אבל מספריים כעין תער מותר (שם ס"י).
והנה מהו המקום שמסתיים פאות הראש ומתחיל פאות הזקן שהלשון בשו"ע הוא 'שעור הפאה מכנגד שיער שעל פדחתו ועד למטה מן האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם וכל רוחב זה לא תיגע בו יד (שם ס"ט) ושם (בס"א) כתב 'פאות הראש הם שתים סוף הראש הוא מקום חבורו ללחי מימין ומשמאל' ומקורו מרש"י מכות (כ"א.) 'הראש שתי חתיכות הם מקום השיער חתיכה אחת ומקום הפנים והזקן חתיכה אחת ומתחבר זו עם זו בצד האוזן מלפניו ושם נקרא פאה ששם סוף הראש וכו' ע"ש.
מבואר מדברי רש"י שפאות הראש הם מה שנמצא על חלק העליון שזה הגולגולת ואלו פאות הזקן הם חלק התחתון שזה הלסת וא"כ באזור חור האוזן מסתיים פאות הראש ומשם והלאה מתחיל פאות הזקן.
ונ"מ ביניהם שעד חור האוזן מותר לגלח אבל לא כעין תער שהרי מרן חשש להרא"ש וסיעתו אבל מחור האוזן ולמטה מותר לספר גם במספריים כעין תער.
אמנם מהלשון שכתב (שם ס"ט) בשו"ע ש'עד למטה מן האוזן' משמע שיש למקום פאות הרא"ש עוד קצת שנמשך עד מתחת לתנוך האוזן.
ולענ"ד עיקר המקום הוא באזור חור האוזן ומה שכתב בשו"ע למטה מן האוזן כוונתו לגובה האוזן שמתחת לגובהה של אוזן, שזה באזור חור האוזן שכידוע עיקר האוזן הוא החור לשמיעה וכן ראיתי מביאים משמיה דהגר"נ קרליץ שליט"א לפרש בשו"ע, וכן ממה שכתב מרן בשו"ע מקום שמתפרד הלחי שכידוע זה באזור חור האוזן ולא למטה מכל האוזן.
ולפני שנים רבות שאלתי קמיה דמרן הגר"ע יוסף שליט"א עד היכן המקום שאסור להסתפר במספריים כעין תער ומאיפה מותר כבר לספר במספריים כעין תער. וענה לי בזה"ל 'תקח ילד קטן ועד היכן שצומחים שערות ראשו עד שם הוא מקום פאות הראש ומשם והלאה
הם פאות הזקן'.
ובדקתי בכמה ילדים ונמצא שמקום זה הוא באזור ה'עצם' או חור האוזן ואולי קצת למטה מחור האוזן ומשם והלאה פאות הזקן.
וזכורני שראיתי באיזה ספר (מאחרונים ולא זכור שמו) שאפשר לידע דבר זה ע"י שלוקחים אדם שיש לו שני סוגי שיער כגון ששיער הראש אדום (ג'ינג'י) וזקנו שחור ובדקתי גם זה ומצאתי שהתחלפות צבע השיער מתחילה באזור חור האוזן או מעט למטה הימנה.
העולה מהנ"ל שכיון שיש הבדל בדין בין פאות הראש לפאות הזקן שפאות הראש אסור לספרם דק דק במספריים כעין תער וכ"ש שבתער אסור ומקום פאות הזקן מסתיים באזור חור האוזן או קצת למטה הימנו וכעין זה שמעתי מהגר"ע יוסף שליט"א וכן מטו משמיה דהגר"נ קרליץ שליט"א.
ומחור האוזן ולמטה מתחיל פאות הזקן שבפאות הזקן אסור לספר רק בתער אבל מספריים כעין תער מותר.

א. אסור לבשל סוכרזית כי לטענת מומחים זה לא עובר תהליך בישול בשעת הכנתו. זולת סוכרזית נוזלי שודאי עובר תהליך בישול. משום כך כדי לחמם על מכסה של סיר וכדו' לפני שבת.
ב. אדם המשתמש בכלי חד פעמי יש פוסקים האוסרים להשתמש בהם בשבת לצורך אכילה או שתית דבר חם אם משתנה צורת הכלי ע"י השימוש, והגר"נ קרליץ [ספר חוט שני ע' קנ"ז] מתיר במקום שלא ודאי שתשתנה צורתו של הכלי.
ג. יש המעוררים שמא יש איסור תורה בהנחת שניצל תירס ע"ג מקור חום משום שהתירס עובר חצי בישול וע"י החימום הנוסף מתבשל, כמו כן פיתה שלא נאפתה כראוי ויש בתוכה כמין בצק פשוט שאסור להניחה על מקור חום.
ד. יש להסתפק בבתי מלון אם אחד האורחים שאל את בעל בית המלון רשות להשתמש בכסא המיועד לחדר האוכל כדי להדליק עליו נרות בחדרו ולאח"מ בא החדרן והוריד את הכסא בחזרה לחדר האוכל האם יהיה מותר להשתמש בכל הכסאות שבחדר האוכל שהרי הכסא שהדליקו עליו היה מוקצה בבין השמשות (בסיס לנרות שהיו על גביו) וכסא זה אחרי שבת יהיה מותר בשימוש (דבר שיש לו מתירין) ואין דין ביטול בכה"ג, האם יהיה מותר להשתמש בכל הכסאות?
ונראה להתיר כי בעל בית המלון אין בכוחו לתת הרשות אחר שהשכיר המלון לאורחים על כל מה שיש בו, ולכן לא מועיל רשותו כדי להחשיבו מוקצה בבין השמשות והוי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו.

יש לדון במקרה שאדם הולך ברחוב וקוראים לו מתוך רכב ע"מ שידריכם להורות לו את הדרך, האם יש בזה איסור מסייע או שיש להתיר כדי שלא יכשל לנסוע עוד כמה פעמים ויעצור וכל פעם עובר איסור, ועוד שלפעמים המקום שהוא מחפש נמצא בקרבת מקום ואם לא יענה לו יסע ודאי מעבר למה שצריך, או שנאמר הלעיטהו לרשע וימות.
לכאורה יש ראיה לנידון דידן מהמעשה המבואר (כלה רבתי פ"ט) דרבי יהושע נטל הסולם מאורחו אחרי שהעלהו לגג כשבא לרדת באמצע הלילה נפל ונפצע וסיכן את אורחו מפני שהיה גנב, ובפשטות עשה כן מדין הלעיטהו לרשע וימות ונחשב שגרם הגנב לעצמו נפילתו (יש הרוצים לדון במקומות המצויים גנבים מדין זה האם יהיה מותר להתקין קו מתח חשמל בסורגים שאם יבוא גנב יינזק ודו"ק)
ויש לחלק בין הדין של ר' יהושע לנידון דידן מכיוון שר' יהושע סמך על הדין של בא במחתרת וכדי שלא תהא סכנה הסיר את הסולם, אבל לא עשה כן מדין הלעיטהו.
והנה מקור הדין של הלעיטהו לרשע מהמשנה דמעשר שאם גנב בא לגנוב מהחצר והיבול בחצר הוא נטע רבעי, ת"ק אומר שצריך לסמן שזה רבעי כדי שאם יבוא גנב יפרוש מלאוכלו ורשב"ג אומר שלא צריך לסמן מדין הלעיטהו ונפסק הלכה כרשב"ג.
ובכ"ז מבואר ברמב"ם [פ"ט ממעשר שני ה"ז] שהצנועים (חסידים) היו מדקדקין לסמן כדי למנוע את הגנבים מהעבירה, וכן בתוס' (בב"ק סט.) בסוגיא דצנועין ובעוד ראשונים שהחסידים באו להציל את הגנבים משמע מהגמ' והראשונים שאין חיוב הלעיטהו וזה פטור. אבל אם ירצה יוכל להצילם מן האיסור.
וכן מבואר בשו"ע (חו"מ סי' ס"ז ס"כ) שאם מחייב את חבירו שבועה נקרא רשע אף שהנתבע גורם לתובע להשביעו התובע נקרא רשע ולא אמרינן הלעיטהו לרשע אף שהנתבע גורם לעבירה. משמע, שדין הלעיטהו לא נאמר בכל מקום ואולי גם בנידון דידן לא נאמר הלעיטהו אפילו שהוא בשעת עשיית איסור.
לסיכום; דעת הגרש"ז אויערבאך זצ"ל להראות את המקום לאותו רשע, ולהודיעו שמ"מ אסור לנסוע, בשביל שלא יכשל בנסיעה מיותרת ולא נחשב מסייע.