גניבת דעת
א. כיון שהמעתיק במבחן גונב בכך את דעת הבוחן, – הרי שבכך עובר הוא באיסור שקר [שערי תשובה ש"ג] ושמעתי מהר"א פרץ שליט"א שכך אמר לו מו"ר הגרח"פ שיינברג שליט"א והסתפק [הרא"פ] לענין משרד החינוך אולי אין גניבת דעת כיון שהבוחן לא איכפת לו מי כתב את המבחן.
מצות הוכח תוכיח
ב. אדם המלמד תורה לאחרים מקיים בזה מצות תוכחה [הגרי"ש אלישיב שליט"א]
ג. אדם הרואה חברו המדבר לשון הרע חייב להוכיחו, אפילו אם יודע שלא ישמע לו – כיון שעובר על איסור מפורש בתורה [ח"ח כלל ו' באמ"ח סק"ט].
איסור נקימה
ד. יש הנכשלים באיסור נקמה כשנמנעים מלהגיע לארוע מחמת שבעל

השמחה לא הגיע אלהם לשמחה. ויש לציין כי ראשונים רבים סוברים שאין איסור נקימה בצער הגוף. ועוד יש להעיר, שאם נמנע מלבוא כיון שניתק הקשר ביניהם ולא משום נקמה, אין בזה איסור.
שינוי מפני דרכי שלום
ה. מותר רק כאשר השינוי הוא על עבר, אך אין היתר לשנות מן האמת על העתיד להיות.
כגון; אם חברו מעוניין בהלואה ויש באפשרותו להלוותו, אסור לו לשקר ולומר שאין באפשרותו ליתן ההלואה מפני שאינו רוצה להלוותו.
כינוי שם
ו. מעשה שפסק הנודע ביהודה לאדם שכינה שם לגבאי בהכנ"ס וקרא לו על שם שערו האדום [- ג'ינג'י], – שעבר על איסור דאוריתא.

ליקט; א. כהן נ"י

מאת הגר"י ינון שליט"א
הנה במשנה באבות (פ"א מ"ו) יהושע בן פרחיה אומר וכו' והוי דן את כל האדם לכף זכות.
וברמב"ם וברבינו יונה (שם) פרשו למשנה, ורבינו יונה כתב בתוך דבריו שכן כתב הרב רבי משה מימון זכרונו לברכה ולכאו' יש ביניהם קצת חילוקים.
א. בענין אדם בינוני
הנה הרמב"ם כתב וז"ל כשיהיה אדם שלא תדע בו אם צדיק הוא אם רשע ותראהו שיעשה מעשה או יאמר דבר שאם תפרשהו על דרך אחת יהיה טוב ואם תפרשהו על דרך אחרת יהיה רע קח אותו על הטוב ולא תחשוב בו רע וכו עכ"ל.
משמע שאם אדם בינוני עשה מעשה מסופק ויש צדדים לדונו לחובה ולזכות והצדדים שווים תדונו לזכות ומבואר ברמב"ם שזה רק ממדת חסידות ע"ש בסוף המשנה. אבל משמע שאם נוטה יותר לחובה תדונו לחובה.
אמנם ברבינו יונה כתב וז"ל והוי דן וכו' זה מדבר על אדם שאין יודעים בו אם הוא צדיק ואם רשע או מכירין אותו שהוא איש בינוני פעמים עושה רע ופעמים עשה טוב ואם יעשה דבר שיש לדונו לחובה ויש לדונו לזכות בשקול הדעת או אפילו לפי הנראה נוטה לכף חובה יותר אם משום צד וענין יוכל לדונו לזכות, יש לומר לטובה נתכוון וכו' עכ"ל.
מבואר בדבריו יותר מהרמב"ם שהגם שהאדם הבינוני נוטה יותר לחובה מ"מ יש לדונו לזכות וצ"ע מדוע השווה אותם רבינו יונה.
ב. בענין צדיק
והנה הרמב"ם כתב בענין אדם צדיק וז"ל; 'אבל אם יהיה האדם נודע שהוא צדיק מפורסם בפעולות הטובות ונראה לו פוֹעַל שכל עניניו מורים שהוא פוֹעַל רע ואין אדם יכול להכריעו לטוב אלא בדוחק גדול – ואפשר רחוק הוא, ראוי שתקח אותו שהוא טוב אחר שיש שום צד אפשרות להיותו טוב ואין מותר לך לחשדו ועל זה אמרו (שבת צז.) כל החושד בכשרים לוקה בגופו. עכ"ל.
מבואר שגם צדיק גמור יש לדונו לזכות אפי' אם הלמוד זכות הוא קל וקלוש מ"מ אם יש צד כלשהו לדונו לטוב יש לדון הצדיק לטובה אבל משמע שאם אין שום צד לטובה יש לדונו לחובה. ומשנתינו מדברת גם על צדיק גמור.
והמעיין ברבינו יונה ימצא דלא כתב כן וז"ל; אבל אין הדברים כן בצדיק גמור כי הצדיק אפילו במעשה שכולו רע ונוטה לכף חובה מכל עבר ידינהו לזכות, לומר כי שגגה היתה שיצא מלפני השליט וראה והביט ובקש מחילה וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות יט.) "אם ראית ת"ח שעבר עברה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה, שמא סלקא דעתך? אלא אימא ודאי עשה תשובה" פירוש שמא סלקא דעתך שאם הדבר אליו בשמא על כל פנים מהרהר אחריו או פירושו שמא סלקא דעתך כיון שהוא ת"ח ועד עתה לא ארע דבר תקלה על ידו על כל פנים מיד עשה תשובה הנה לך כי אין לדון לכף חובה הצדיק גמור לעולם וממנו לא הוצרך לומר והוי דן את כל האדם לכף זכות וכו' עכ"ל.
מבואר ברבינו יונה שצדיק גם אם כל הצדדים נאמרו לחובה אין לדונו לחובה ומשנתנו שאמרה והוי דן וכו' לא נאמרה אף פעם על צדיק גמור שאותו תמיד אפי' ניכרים כל מעשיו לחובה יש לדונו לזכות כי ודאי עשה תשובה, ואילו הרמב"ם אמר שרק אם יש צד לדונו לזכות דנים אותו לזכות אפי' שהלמוד זכות הוא קל לעומת הלמוד חובה אבל אם כל הצדדים נראים לחובה לרמב"ם יש לדונו לחובה וברבינו יונה משמע שגם בזה יש לדונו לזכות וצ"ע.
ג. בענין רשע
והילך לשון הרמב"ם; וכן כשיהיה רשע ויתפרסמו מעשיו ואחר כך ראינוהו שיעשה מעשה שכל ראיותיו מורות שהוא טוב ויש בו צד אפשרות רחוק לרע ראוי להשמר ממנו ושלא תאמן בו שהוא טוב אחר שיש בו אפשרות לרע וע"ז נאמר גם כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו וכו' עכ"ל.
מבואר שגם רשע גמור יש לדונו לחובה רק אם יש צד אפי' צד קל ואפשרות רחוקה, אבל אם אין שום צד לדונו לרע יש לדונו לטוב.
והילך לשון רבינו יונה שכתב אחרת; גם מן הרשע הגמור לא אמר כי אפילו מעשהו כולו טוב ואינו נראה לחוש עליו משום צד וענין יש לאדם לדונו לכף חובה ולאמר לפנים עשה ואין תוכו כברו כמו שנאמר (משלי שם) כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו וכן כתב הרב רבי משה בן מימון ז"ל וכו' עכ"ל.
הנה מבואר שגם אם מעשה שעשה כולו טוב ללא חשש משום צד יש לדון אותו לחובה כיון שהוא רשע לדעת רבינו יונה ואלו לרמב"ם משמע לדונו לזכות ועל זה אמר רבינו יונה וכן כתב הרב רבי משה בן מימון ז"ל ולכאו' דבריהם שונים זה מזה וצ"ע ומ"מ מסתבר שבכל הספקות יש להחמיר ככל ספק של תורה ובחפשי אחר כתבי ראיתי בשערי תשובה לרבינו יונה (שער ג' אות רי"ח) שכתב שונה ממש"כ בפרמ"ש שבדין בינוני כתב שאם נוטה לחובה יהיה לך הדבר כספק ואל תכריעהו לחובה ואלו פה בפהמ"ש משמע לדונו לחובה.
וכן בצדיק משמע בשערי תשובה שיש לדונו לזכות גם בנוטה לחובה אבל אם כולו חובה משמע שיש לדונו לחובה ולא כמבואר בפירוש המשנה (ועיין בשע"ת עם הגהות מאור השער לגר"א ארלנגר שליט"א שהעיר בבינוני שיש חילוק בין רמב"ם לר"י ולמש"כ יש הבדל גם בצדיק וברשע ובבינוני וכן יש הבדל בין ר"י בפהמ"ש לר"י בשע"ת וצ"ע).
והנה בס' חפץ חיים (בעשין ג' ובבמ"ח שם) הביא למצוה זו, ושם יותר משמע כלשון הרמב"ם שהבאנו – שאם הוא בינוני ומסופקים בו יש לדונו לזכות, ואם הוא איש צדיק ויש צד קל לדונו לזכות יש לזכותו אפי' שרוב הצדדים לחובה.
והוסיף (בבמ"ח) שהרמב"ם מנאה בסהמ"צ (מצוה רע"ז) והגם שמלשון הרמב"ם שכתב 'שזה מדרכי החסידות' משמע שזה רק מדה ולא דין – זה מיירי באיש שאין מכירים אותו אם צדיק או רשע בזה כתב הרמב"ם שיש לדונו לזכות ממדה בעלמא ולא מדינא, ומוכח ממה שהרמב"ם מנאה בין מדות הת"ח בהלכות דעות (פ"ה ה"ז) משמע שזה למדה של תלמידי חכמים שגם מי שלא מכירים אותו דנים אותו לזכות אבל אם הוא ידוע כאיש בינוני בזה ודאי גם להרמב"ם יש לדונו לזכות מן התורה.
והוכיח הח"ח כן מלשון סהמ"צ שכתב שיתחייב שמשמע שזה חיוב על כל ישראל ולא מדה בעלמא. וכן מהלשון של המשנה באבות.
וכן ברמב"ם הל' דעות כתב והוי דן את כל האדם לכף זכות כי מיירי ממדות בעלמא אבל בסהמ"צ ובגמ' (שבועות ל.) נאמר הוי דן את חברך לכף זכות משמע שמכירו שאינו רשע ובזה ודאי חייב מה"ת לדונו לזכות.
וכשם שנדון לזכות כן הקב"ה ידינינו לזכות ויגאלנו במהרה אמן.

מאת הרב אלחנן פרץ שליט"א
א. הלבנת פנים באינו מתכוין
מעשה שהיה בבית מדרשו של מו"ר הגרח"פ שיינברג שליט"א שהקורא בתורה לא יכל לבטאות מילה אחת כתקנה והחזירוהו כמה פעמים והיה הקורא נכלם, והורה הגרח"פ שיינברג שליט"א להמשיך בקריאה. [ואפשר שסמך על זה שישלימו בסוף את הפסוק החסר עם אחד לפניו ואחד לאחריו כמבואר באו"ח סי' רפ"ד יעוי"ש].
אולם כשדיברתי עמו בנידון ההלכתי אמר לי שאין לכאורה לחוש להלבנת פנים אם יש צורך בזה, סימן לדבר מה שאנו מורידים שליח ציבור שנשתתק בכל ענין, וראה חו"מ סימן צ"א לענין חשוד על השבועה שאין משביעין אותו, ומבואר שם, שאם לא ברור החשד – אפשר ללכת לבית הכנסת ולהכריז בפרהסיא שאם יש עדים שיודעין על החשד שיבואו ויעידו, והרי הוא בזיון גדול, ובהכרח דכל היכא דאין כונה לבזות אלא להעמיד הדת על תילה גם אם יש הלבנת פנים אין לחוש. אמנם אין למהר בדברים אלו וצריכים זהירות גדולה. ובאמת גם סתימת ההלכה לענין הקורא בתורה שמחזירין אותו מראה שאין לחוש לבזיונו. וראה מש"כ הגר"א (או"ח תר"ח) דאיסור לא תונו שנעשה שלא בכוונה כמו האומר ממזר ופגע באבי הבן, אפשר דאין צריך לבקש מחילה על זה.
ב. מתבזה לצורך מצוה
הנה ר"י בשערי תשובה ש"ג סובר דיש למסור נפש אם מחייבים אדם להלבין פני חבירו ברבים, כי הלבנת פנים אביזרייהו דרציחה, והתוס' חולקין בזה כמפורסם. ומעתה, אם בזיון גדול נחשב לרציחה ומיתה, מדוע אם כן הלובש כלאיים פושטם ואפילו בשוק, והא יש בזיון והלבנת פנים של עצמו, ואיך מחייבים אדם למות, עבור מצוה של תורה, והכתיב וחי בהם.
ואפשר; א. דין וחי בהם, יסודו, כדי שימשיך האדם לחיות ולקיים מצוות, ולכן אי"צ למסור נפש על מצוה של תורה, אבל במקום שמתבזה הרי ממשיך לחיות ולקיים מצוות, ומשום כך חייב להתבזות עבור לאו של תורה, אף שבזיון זה באמת נחשב מיתה.
ב. מה שהלבנת פנים נחשבת רציחה, זה כאשר הכוונה לביישו ולהלבינו, אבל כשהכוונה הוא קיום מצוה וסילוק כלאיים, ורק התוצאה היא בזיון, אף שהתוצאה היא פסיק רישיה, לא אומרים דין רציחה בזה, והטעם, כמ"ש הרמב"ם דהחובל בחבירו צריך שיהא דרך "נציון" ('שני אנשים עברים ניצים') כדי שיחשב רשע, גם ענין רציחה זה, נחשב רק כאשר העיסוק הוא בהלבנה, ולא כאשר העסק בקיום מצוה.
ג. בזיון להצלת נפש
מעשה בחכם אחד שהיה בבית המרחץ, ומישהו מבני ביתו לקח ברשותו את מפתחות רכבו של אותו חכם ליסוע למקום קרוב. בעוד החכם במרחץ נזכר שעל הרכב יש ריהוט כבד שאינו קשור ובאם תהיה עצירת פתאום הרהיט יחליק לאחור ויסכן את הרכב שלאחוריו, מה עשה? ירד בבזיון רב מאוד ובריצה רבה ללא נעלים לרגליו וללא כיפה לראשו וכו' ולא השיג וכו' והנדון האם היה חייב בזה לרדוף, אם לאו משום הבזיון הגדול.
ולענ"ד יש לחייבו מתרי רכשי כי הנה בהגהת חכמת שלמה בסוף חושן משפט כתב (בספרים הישנים סימן תכו א) כיון שדין הצלת נפש נלמד מדין השבת אבידה וכיון שבהשבת אבידה לא חייב אדם להציל ממון חברו במקום בזיון כמ"ש 'והתעלמת' כך גם בהצלת נפש, לא חייב אדם להציל חברו במקום בזיון.
אכן לכאורה יש להקשות על דבריו טובא; א. הרי בדין והתעלמת בהשבת אבידה קי"ל דאם אילו היה של עצמו היה חס עליו ומתבזה ומצילו – מחוייב להציל אף בשל חברו, וא"כ לא תגרע נפש מממון שחס עליו אילו היה של עצמו, ויהיה חייב להצילה גם בבזיון של עצמו. ב. הרבה עניני הצלה מצינו ויש ברבים מהם בזיון גדול או סכנה, שהיא גדולה מבזיון. ומ"מ צריך להשתדל בהצלת נפש גם במקום בזיון ודוגמה לזה הרואה אשה הטובעת בנהר, שמחויב להציל.
והנה בנדו"ד כיון שהוא בעל הממון והוא קצת גורם באפשרות לנזק אפשר ויש עליו חיוב טובא להשתדל בהצלה, ואף החכמת שלמה יודה בזה.
ומעתה, א. לולי דברי החכמת שלמה הרי חייב להציל. ב. גם לדברי החכמת שלמה שמא במקום שהוא הגורם יש עליו חיוב טובא.
ד. בל תאחר בעניים ובני ביתו
מפורסם דהחפץ חיים אמר דאם באו עניים להתארח אצלו מן הראוי שיזרז בעשיית הקידוש, ואת אמירת שלום עליכם יאמר אחר הקידוש [כמדומה שכן סיפר בנו ר' לייב ז"ל]. והוסיף החפץ חיים דאפשר ויש בזה חשש בל תאחר, דהרי קימ"ל דבעניים בל תאחר מיד ולא בג' רגלים, ורמז לזה המשנ"ב בסי' רע"א ובהל' סוכה סי' תרל"ט ביתר פירוש לענין גשם בסוכה והזמין עניים.
ובדבר אברהם ח"ב, העיר על דבריו, דאפשר ואין בזה בל תאחר, כיון שאם הזמין עניים הרי הזמינם על דעתו, ודעתו לאכול מאוחר וכו'.
ודברתי בזה אם מו"ר הגרח"פ שיינברג שליט"א ואמר לי דלדעתו תלוי הענין בדרך הכלל, ואם הזמין עניים ובדרך כלל זמן האוכל הוא עוד זמן, אין בזה בל תאחר, אבל בענין הסוכה והגשם, התם יש בל תאחר, ומשום דכיון שהעניים רצו לאכול מיד, והוא מעכבם זמן רב יש בזה בל תאחר. וראה בחזו"א הל' צדקה שהסתפק אם יש בל תאחר אם מצטער לצורך נחוץ.
ורציתי להוסיף בכל זה, דכיון דמזון בניו נחשב נדר, אם אמר שסעודת שבת בשעה זו וזו והוא מאחר, כגון שמדבר ד"ת עם רעיו וכו', אפשר שלהנ"ל הרי זה בל תאחר, שהרי נדר לאכול ולהאכיל בזמן מסוים ואינו עומד בדיבורו על זה.
ה. שמיעת לשון הרע כשאי אפשר להימלט
החפץ חיים הל' לשה"ר כלל ו' סקי"ב כתב. שהנמצא בחבורת אנשים מספרי לשון הרע, צריך לסור מיד אהלי האנשים הרשעים, אפס אם אינו יכול ללכת, וכגון שבזיון גדול להיפרד מהם, יוכל להישאר, ברם לא יטה אוזן לדבריהם, לא יסכים עם מעשיהם לא בדיבור ולא ברמז.
ומקורו טהור כמבואר שם, מהגמ' פסחים כה: לענין לא אפשר ולא מיכוין דמותר. ואף נד"ד הא לא אפשר לו ללכת מהם וגם לא מיכוון לכן מותר. זת"ד.
והנה החזו"א זצ"ל או"ח ס"ז סק"ו, ביאר בזה, דאמנם קימ"ל דאינו מתכוין ופסיק רישיה אסור בכה"ת כולה, ובגמ' זו אמנם אינו מתכוין אבל הרי עובר את האיסור, ולמשל אף שאינו מתכוין לריח ע"ז מ"מ ס"ס הרי מריח, בכל זאת מותר, כי איסור הנאה בעי כונה, וללא כונה אין זה נחשב הנאה, וכעין דברי הראשונים בנדרים, דאין פסיק רישיה בהנאה, א"כ איפה, דבר התלוי בהנאה או בניחותא הוא אשר נאמר בו דין זה דלא אפשר ולא מיכוין מותר.
ומעתה, לכאורה פסק החפץ חיים לא יכון לדברי החזו"א הנזכרים, שהרי לשון הרע בפשוטו אינו איסור הנאה, הגע עצמך אם שומע לשוה"ר ולא נהנה כלל וכי היתר יש בדבר, וממילא באין הנאה, אין פטור לא אפשר ולא מכוין לחזו"א, וא"כ מדוע לא יסור השומע לשון הרע מן המקום ההוא, בטרם יחשכו כוכבי נפשו.
אמנם, החפץ חיים אפשר דס"ל בביאור דברי הגמ' האלו כמש"כ הפני יהושע שביאר דאמנם כל איסור שנעשה גם באי אפשר אסור, מ"מ איסור שנעשה מאליו ולא במעשה האדם, כמו קול מראה וריח אין בו איסור אם לא אפשר ולא מכוין. ולפי סברא זו גם השומע לה"ר, הרי אינו עושה מעשה, ולכן בלא אפשר ולא מכוין מותר. נמצא פסקו של החפץ חיים במחלוקת שנויה.
אולם מצאנו חבל ראשונים שהביאו גדר אחר בענין, ראה חידו' רבנו דוד, ובריטב"א ובעיקר בתוס' רי"ד בסוגיא דהתם, ותורף דבריהם ז"ל, ד'מכוין' של הגמ' היינו ששמח מזה אבל לא עושה את הפעולה עבור כונה זו. וכונתם ז"ל, דהנה כתב הקובץ שיעורים פסחים קט"ז, דבאינו מתכוין אין הפעולה מתחייבת לעושה, והארכתי בזה בספרי חוקי דעה, ובנד"ד גם אם אין נהנה מן האיסור כיון דלא עושה כן מרצונו, שהרי לא אפשר, וגם אינו מכוין להנות ממנו אין איסור בזה. ולפי"ז בנד"ד לא יהא איסור. ומ"מ לביאור החזו"א ז"ל לכאורה יש מקום להחמיר בזה היכא דאפשר.

מאת הרב אלחנן פרץ שליט"א

ספירה

נראה לחדש, דענין הספירה, דומה לספירת כל דבר, וכמו שהמונה עדרו בודאי ימנה בצורה מדוייקת, ולא שייך שיאמר יש בעדר או שבע או שמונה או תשע כבשות, דאין זו "ספירה" אלא "הערכה", אף בספירת העומר כן.
ומעתה, האומר, היום יום אחד, או שני ימים, או שלשה, והזכיר את כל הימים, לא יצא יד"ח, שהרי לא ספר יום מדוייק, ואין זה מעשה ספירה כלל. כמו כן, מי שמפסיק הרבה בין מספר למספר, ולמשל אומר היום שמונה, ועשרים יום, ומפסיק בין המילה שמונה למילה ועשרים זמן רב, אין זה מעשה ספירה.

דילג

ואפשר, שגם אם דילג יום, לא יכול להמשיך לספור, ולא משום שמה שספר עד היום התקלקל (כמבואר בב"י תפ"ט) אלא משום שמעתה והלאה אין זו ספירה, דספירה שאין בה את כל פרטי הדבר אינה ספירה. ודוגמא לדבר דין קפץ אחד מן המנויים (המוזכר בב"מ ו.) שמבואר בראשונים, דאי אפשר למנות את העדר, ולכל כבש למנותו בכמה מספרים כדי לצאת ידי ספק דזו אינה ספירה.

שבת

ונלע"ד, דגם לענין שבת כן הוא, דהרי הלכה היא לקדש את השבת בכניסתה ואם ספק אם יום השבת הוא, שמא לא שייך לקדשהו, ומשום, דגדר שבת היינו לומר היום יום השביעי ואני מקדשו, ואם אינו יכול לסופרו כן, אין חיוב קידוש.
וקצת ראיה לזה מהא דהשו"ע סימן שד"מ, מי שאינו יודע מתי שבת וכו', שלא מוזכר שם שיעשה כל יום קידוש, מספק. וצ"ל שהוא מטעם הנ"ל.

לקיים מצות עשה

פקפקו בנוסח התפילה שקודם הספירה, איך לומר מצות עשה, והא אין זו מצות עשה, ואף שמצאנו, מצות עשה מדבריהם, מ"מ יש שהקפידו על נוסח זה.
ובעצם הספירה, יש כמה נוסחאות. היום שבעה ימים בעומר שהם שבוע אחד, היום שבעה ימים לעומר שהם שבוע אחד, היום שבעה ימים שהם שבוע אחד לעומר – בעומר וכו'. ולכאו' יש מקום לומר את כולם, [וכמו שנוהג מו"ר הגרח"פ שיינברג שליט"א לענין ברכת המילה, ואומר צַ וֵה בצירה, וצִיוה בחיריק]. אכן אפשר שאין בזה טעם, כי אחר שיצא יד"ח, מה יתן לו ומה יוסיף לספור פעם נוספת, דמעשה המצוה כבר נעשה.

כתיבה

נודעו בשערים תשובותיו של הגרע"א (כט, ל, לא וכו') אם אפשר לספור ע"י כתיבה, ותלוי בזה אם כתיבה כדיבור. ברם יש להתבונן בזה, דאם כתיבה כדיבור היינו כשכותב את המילה היום, נחשב בשעה שכתב את האות ה' שאמר אותה בנקודותיה, או שמא רק בגמר המילה נחשב שאמרה, כי רק אז ניכר מה המילה, וא"כ, כשיכתוב היום בשעה שש, שבעה בשעה שבע, ימים בשעה שמונה, ולעומר בשעה תשע, יש לדון בזה, כיון דאין זו אמירה אחת, אין כאן ספירה, או שמא כיון דהכתב מצרפן ובגמר הכתב כולו נחשבת כאמירה. בר מצוה בעומר
תזמורת

הנה הב"י, הביא דאסור נישואין ותספורת, ולא הזכיר רקודים, רק במג"א, ויש שרצו לדייק, דדעתו שאין איסור בריקודים. אכן, כיון שנהגו הכל להזהר בזה, אין לפרוש מן הציבור, והוי כמו מקום שנהגו דאין אתה רשאי להתיר בפניהם, ברם, בבר מצוה, נהגו רבים להקל בתזמורת, ולא נהגו מנהג חומרא בזה, אשר על כן אפשר דהנוהגים כדעת הב"י, אפשר להם לשמוע תזמורת בעומר בבר מצוה והדומה.
והנה יסוד איסור תזמורת, בנוי על דין מחולות, ואחד המה,

שבת

מסתבר שאין מנהגי אבילות בשבת, ולא עדיף עומר מאבילות של חודש אב, שאינה נוהגת בשבת, וא"כ מי שהסתפר בשבת לא עבר על מנהגי העומר בנוסף לאיסור סקילה. ומעתה נישואין שנמנעו בימי העומר, הנה אם ימצא דרך לזה בשבת (ראה סי' של"ט) לא יעבור איסור.

סעודה

לענ"ד, סעודת בר מצוה קודם זמנה, נחשבת סעודת מצוה, וחילי לזה, מהא דכתובות ז. דהכנת השכר, היתה התחלת השמחה, וברכו ע"ז ברכת חתנים מאז. [אף שיש לדחות ולומר, דשמחת חתן היא ענין של מציאות, והשמחה מתחלת מוקדם יותר, שלא כמו בר מצוה שהשמחה היא על המצוה, וזו עדיין לא החלה]. ולפי זה, ודאי דשייך לעשות סעודה על זה להודות ולהלל, אכן במהרש"ל משמע דקודם הזמן אין זו סעודת מצוה, והמעיין בדבריו יראה דמיירי הרבה קודם הזמן, אבל סמוך לזמן, ובפרט שנעשה לכבד את המצוה, לכאו' הוי ככל סעודת מצוה.

ספירה

הנה, מה שאין לברך כאשר אין הספירה מלאה, יש לחקור בזה, אם משום דאין זה נקרא "לספור", כי לספור היינו לומר אחד שתים וכו', ואם חסרים אלו אין זו ספירה, או שמא משום דהמצוה מורכבת מחלקים רבים, ואם חסר חלק, אין כאן מצוה כלל, (וכל ברכותיו לבטלה). ונ"מ לענין נער בר מצוה, דאם היסוד הוא דבעינן מעשה ספירה, הרי ספר לפני כן כשהיה קטן. [זולת אם נאמר דאין מעשה קטן כלום]. ברם, אם צריך מצוה של כל החלקים, הרי יש חלקים חסרים דאין הם "מעשה מצוה", ולא יוכל להמשיך לספור בברכה. זאת ועוד, שמא החסרון הוא, אם חיסר בספירה, וכגון גדול שלא ספר את מה שצריך, אבל אם לא חיסר כלום, ועשה כל המוטל עליו נחשבת ספירתו שלמה, ונראה דאין זה נכון, דבעינן ספירה שלימה, וליכא, אף שהוא הקטן עשה כהוגן כשהגדיל וספר בשלמות, שלמות זו שלו היא, אבל הספירה אינה שלימה.

עומר
כלי זמר

במג"א: "רקודין ומחולות של רשות יש להיזהר". ובערוך השולחן כתב משום זאת שלא לשמוע כלי זמר, ויש להתבונן בזה בכמה דברים. א. זמר שאינו משמח, ולא מביא לרקודים ומחולות, האם אסור לשומעו, או שמא אין זה שייך לדין רקודים הנזכר. ב. השמטת הב"י מלהזכיר זאת, והוזכר רק דין תספורת ונשואין, האם מוכח מזה דס"ל שלא כמג"א, ונ"מ לבני ספרד. ג. המג"א כתב דבעל ברית יכול להסתפר לכבוד המילה, במקום שנוהגים להביא זמר בשמחת מצוה זו, ומניעתה אינה דרך כבוד, האם מותר או שמא כיון שהזמר משותף לכל השומעים אין היתר למג"א.

שער לנשים

בתשו' האחרונים, אגר"מ יבי"א ועוד, הביאו, דכיון שמותר לאשה להסתפר אחר ז' ימי אבילות לדעת הב"י, לא יהיו ימי הספירה שהם מנהג חמורים יותר, ומותר לנשים להסתפר בעומר. [האגר"מ כתב כשיש צורך מיוחד מותר]. ואף שיש לדון ולומר, דמנהג אבילות של ציבור, שונה מדין אבילות של יחיד, ומצאנו כן בהלכות תענית, ס"ל דאין לחלק כן.

קטנים

ואם אנו אומרים כן, נמצא שכל מי שאינו שייך באבילות מותר לו להסתפר בספירה, ובמ"ב כתב (בהל' ט"ב) שילד פחות מבן שש לא שייך באבילות, ולפ"ז גם כאן כן הוא, דפחות מבן שש מותר בתספורת, ואפשר להוסיף, דכיון שלענין ז' ימי אבילות י"א דקטן לא שייך בהם, עד גיל 13, א"כ בעניני אבילות של העומר גם לא יהא שייך בהם. ומ"מ נהגו לחנך הקטנים בזה.

זמר וספר

הסתפקתי, אם (זמר) או ספר, שמחמירים בעניני תספורת וזמרה, כפי שנהגו כיום, ובאים אצלם להסתפר, והבאים נוהגים כן כדעת המקילים בזה, ועושים ע"פ חכם, האם מותר. ונראה, דלא שאני מכל איסור דרבנן, שמותר ליתנו לשני, אם השני חושב כן שמותר, ועל פי חכם, אף בזה כן.

מכונת גילוח

מפורסמת המחלו' בזה, ויש חוששין לתער, [והוראת מו"ר הגרח"פ לגלח בעדינות, ואז ל"ה פסיק רישיה], ומעתה, אם לא יתגלח בעומר, הרי יגדל שערו, ואח"כ כשיגלחו יעבור איסור תער, אבל אם ימשיך לגלח כמדי יום ביומו, הרי לא יהא שיעור שער, כדי תפיסת הזוג או כדי קריצת צפורן, (כדין נזיר), ולא יעבור איסור תורה, ולפ"ז עדיף לו לעבור על המנהג, שלא יכשל בתער.

אם גילוח צריך שער

ואין זה ברור, דאמנם בנזיר, בעינן שער בגודל מסויים, אבל לענין תער, לא מצאנו כן, ושמא אין דין בגודל השער, כדי שמעשה הגילוח יחשב גילוח. וראה דין ודברים בזה בספר שערי שמועות (להגרמ"ש שפירא) בריש פרק מרובה.

ל"ג בעומר
בל תשחית

יודעי העיתים מספרים שנהגו לשרוף על קבר רשב"י בגדים יקרים לכבודו של התנא, וכתבו דמהר"ח בן עטר זי"ע היה עושה כן, ובשו"ת מהרש"ם ועוד פקפקו בזה, ומשום בל תשחית, אכן יש להעיר, הרי עצם ההדלקה יש בה השחתת הנרות עצמם, ובודאי דכבוד הצדיק הוא זה, א"כ מ"ש בגדים יקרים, ושמא ס"ל דיש לחלק בין השחתה של דבר העומד לכך כמו נר (וכמו כלים חד פעמים) לבין דבר שלא עומד לכך, אכן במ"ב נמצא פשר לזה, כי בסימן תק"א כתב דמסיקין ביו"ט בכלים שלמים, והוסיף: ומיייר שאין לו עצים לצורך תבשילו דאל"כ עבר על בל תשחית, גם בנד"ד אין לנו במה להראות שאין ערך לחפצי עוה"ז מול כבודו זולת השימוש בבגדים יקרים.

לצדקה

בספרי השו"ת עוררו על ענין הבגדים יקרים ושריפתם, דהיה ראוי ליתנם לעניים, ובודאי היה ניחא ליה לצדיק יותר בזה, ובאמת לסברא זו התבוננתי, מדוע יקנה אדם אתרוג מהודר ביותר ולא יקנה אתרוג בינוני ושאר הכסף לצדקה, ויעשה קידוש על הפת כפי עיקר הדין, ודמי היין יתן לצדקה וכדו', ובאמת מו"ר הגרח"פ שליט"א ס"ל דאה"נ אי קיימי עניים צריך לעשות כן, וכל זה בדאפשר, אבל כמובן אין לבטל חיוב מצוה דרבנן עבור צדקה לעניים, ואפילו מנהג אין לבטל עבור זה. ובנדון דידן אפשר כיון שזהו כבודה של תורה וכבוד החכמים אין לנו אפשרות לבטל מנהג הנוהג כן, כמו דמי הנסיעה שלא שמענו ליתנם לעניים ולבטל השתטחות על קברות הצדיק.

גילוח

מן המפורסמות, החשש שיש בגילוח במכונה, ונתפרסם בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א דאם הח"ח עורר על זה בזמנו, ק"ו במכונות משוכללות שבזמננו, ובשו"ת מנח"ש הבאי צדדים וסברות בזה, (ופוסקים אחרים הביאו צדדי היתר), והדברים עתיקים, ולדבריהם, המתגלח בל"ג בעומר או ל"ד במכונה עושה איסור, וא"כ לפי"ז יש לעורר, דהעובר על המנהג ומתגלח יום יום, כיון ששערותיו לא צמחו היטב, ואין בהם כדי תפיסת הזוג או קריצת ציפורן, שזהו גודל שער האסור בתער בנזיר, ובפשוטו הוא הגודל האסור מה"ת לענין תער, נמצא דהוא לא עבר איסור תורה, אבל המקיים את המנהג, אם את הגילוח הראשון יעשה במכונה גרע מאוד בזה, דמגלח שער גדול שיש בו איסור של תורה, אשר על כן ראוי להסירו במשחה לכהפ"ח ביום זה, ואז המשך הגילוח בימים של אח"כ יש בו צדדים נוספים לקולא.

היום ל"ג בעומר

פעמים ופונה לחבירו בשאלה, היום ל"ג בעומר? והוא לפני הספירה, יש לצדד שאין בזה ממש, ומשום, דבריטב"א (ב"מ ו.) ס"ל דהסופר במעשר בהמה ספירת ספק אינה ספירה, דספירה היינו לומר את המספר, ולא לומר מספרים מסופקים, ואף שהר"ן דן לענין ספירה פעמיים בחו"ל כבר ישב זאת הדבר אברהם, גם האומר בלשון שאלה, אפשר ואין מעשה ספירה לפנינו.
אכן הסתפקתי, לענין הסופר ארבעים חסר אחת דמהני ספירתו, איך יהא לפי"ז הסופר מספר ומחלקו לשנים וכו', והתוצאה הסופית היא יום העומר, האם כיון שחישב את העומר שפיר דמי, או שמא סו"ס לא אמר בפיו את המספר.

תיקון שבועות
עייפות בתפילה

פשוט הוא, שהפסד התפילה חמור מתיקון ליל שבועות, והדברים מפורשים במג"א (סי' תרי"ט) לענין הניעורים ביוהכ"פ. ואף שמפורסמת תשובת הרדב"ז ומובאת במ"ב (סי' צ') שיקח אדם את המצוה שלפניו, ולא יחשוש להפסד מצוה שיבוא אח"כ, וידוע מש"כ הרוקח דאין למהר בתפילה עבור ויכולו, מ"מ בנדון זה, הרי עבור הידור ומעלה מפסיד דבר עיקרי, והיינו אם עבור תיקון יפסיד תפילתו אין זה נכון, ולא דמי להרדב"ז שמדבר על חיוב גמור של עתה. [ולענין הדיון אם עדיף תיקון או לימוד, ודאי יעשה כל אחד כמנהג בית המדרש בו הוא נמצא, אם כי, הזריזים יכולים לקיים שניהם].

מהו הפסד

בשו"ע (סי' פ"ט) מבואר שהרעב והחולה יכולים לאכול לפני התפילה, וביאר לי מו"ר הגרח"פ שיינברג שליט"א דהיינו רעב כעין חולה שלא יכול לכוין בתפילתו ואפילו באבות.
ונראה דעייפות בתפילה והפסדה דוקא כגון שלא יכוין באבות, או שיפסיד דבר יסודי בתפילה כמו לעמוד לפני המלך, אבל סך התפילה הכללי אם יש בו עייפות אף דלא ראוי כן, מ"מ אין זה הפסד גמור למנוע תיקון בעבורו.

לאכול

כמו כן מסתבר, אף שדעת המקובלים שמי שקם אחר חצות לילה, לא יאכל טרם יתפלל, והביא כן המ"ב סימן פ"ט, מ"מ, מי שנמנם ורוצה לטעום דבר להשיב נפש, אינו בכלל זה, שהרי אין הנמנום נחשב לשינה לענין ברכת התורה לדעת כה"ח, כמו כן אינו שינה לענין אכילה, ובפרט בנוגע לביטול תורה.

כותל והקבלת פני רבו

ידועים דברי המ"ב סימן ש"א, דגם בזה"ז יש ענין של הקבלת פני רבו, [ברגל, בחודש, בשבוע, ואם אפשר כל יום עי"ש, ונראה דה"ה אביו ואמו]. כמו כן, כבר נתפרסמו דברי הר"ן ריש תענית ד"ה ואיכא, שגם בזה"ז יש מעלת עליה לרגל. ולפעמים מי שער כל הלילה לא יכול לקיים מצוות אלו, מסתבר, דתיקון ליל שבועות, עדיף על אלו, שאינם חובה, ואילו התיקון מנהגם של ישראל, ומנהג כזה אפשר ואי אתה רשאי להתירו כמבואר בסימן תס"ח לענין מנהגים. [וענין הקבלת פני רבו תלוי בטעמי המצוה, דאם משום חידוש שיחדש לו, או משום פני שכינה וכו', והקבלה כזו לא מצויה תמיד, ובפרט שהנוב"י פליג בזה].

שיעורים הלכתיים ושיעורי שו"ת
בעניינים הנוגעים הלכה למעשה דבר יום ביומו

רשימת הנושאים:
01. שנאת חינם*
02. איסור לא תחמוד*
03. איסור נקמה
04. איסור קללה*
05. חיוב מעשר וצדקה
06. מצות צדקה א*
07. מצות צדקה ב*
08. מצות צדקה ג*
09. איסור לא תונו*
10. צער בעלי חיים א*
11. צער בעלי חיים ב*
12. כיבוד אב ואם א*
13. כיבוד אב ואם ב*
14. כיבוד אב ואם ג
15. שמירת הנפש א*
16. שמירת הנפש ב*
17. איסור אכילת דברים מזיקים
18. הליכה למקום סכנה
19. שימוש ברכב וזהירות בדרכים

שיעורים הלכתיים ושיעורי שו"ת אקטואליים בחלק חו"מ

נושאים:
1. פרוזבול
2. אומן המוותר על חובו מחמת קפידה על בעל הבית
3. גביית חוב מהלוה במקום סכנה ללוה
4. זכויות יוצרים
5. עניני המזיק את חברו
6. קניית מוצרים מהוצאה לפועל
7. שימוש בחברות ציבורית בלי לשלם
8. הלכות גזל א'
9. הלכות גזל ב'
10. השבת אבידה א'
11. השבת אבידה ב'
12. איסור ריבית א'
13. איסור ריבית ב'
14. איסור ריבית דברים

שיעורים הלכתיים בשפה קלה וברורה העוסקים בענייני שבת. 

   נושאים:

שיעורים הלכתיים הנוגעים למעשה בהלכות פסח

קיבוץ שיעורים בנושאים שונים מדיני ערב פסח, בדיקת חמץ, הגעלת כלים, ועוד – המביאים לפני השומע ידע מקיף בנושאים אלו.

נושאים:

1.קיצור הלכות
2.בדיקת חמץ
3.ביעור חמץ
4.ביטול חמץ
5.שיניים והכשרתם
6.עמילן בניירות
7.חמץ בפחי אשפה
8.בדיקת כיסים
9.תבלינים בפסח
10.אכילת מצה באיסור
11.תרופות בפסח
12.הגעלת כלים
13.הכשרת כיור וכדו'
14.הכשרת כלים חדשים

שיחות מיוחדות על דרך האדם בחיים עם עצמו ומשפחתו.

קובץ שיחות בהנהגות האדם העוסק בישוב הדעת בעבודת המידות ובבן אדם לחברו.

נושאים דיסק א':

1. אכזבות.
2. אמון בעצמו ובילדיו.
3. הסבר בתגובות בני אדם.
4. העולם הזה.
5. העולם הזה דומה ללילה.
6. הרגל.
7. התבוננות.
8. ויתור בעולם הזה.
9. יסודות המוסר.
10. יציבות בדרך.
11. יראת ה' מוסיפה ימים.
12. ישוב הדעת.
13. כבוד עצמי.
14. כוחה של תפילה.
15. לחיות את החיים.
16. לישר קו.
17. לקיחת מוסר.
18. לשבח.
19. לשמור על מסגרת בחינוך.
20. לתפוס את המרכז.

נושאים דיסק ב':

1. מגנט.
2. מה יאמרו.
3. מחשבה יהודית.
4. מידות.
5. מלכות.
6. סייג וגדר.
7. עגול ומרובע.
8. קושי העולם.
9. קטנות מול מלכות.
10. שליטה עצמית.
11. שליטה עצמית וגדר.
12. שמחה בחיים.
13. תאוות וכניעה.
14. כיצד להצליח.
15. הגאולה העתידה.
16. זריזות בעבודה.
17. ביטחון.
18. גאולת עם ישראל.