קיבוץ שיעורים בנושאים שונים מדיני ערב פסח, בדיקת חמץ, הגעלת כלים, ועוד – המביאים לפני השומע ידע מקיף בנושאים אלו.

נושאים:

1.קיצור הלכות
2.בדיקת חמץ
3.ביעור חמץ
4.ביטול חמץ
5.שיניים והכשרתם
6.עמילן בניירות
7.חמץ בפחי אשפה
8.בדיקת כיסים
9.תבלינים בפסח
10.אכילת מצה באיסור
11.תרופות בפסח
12.הגעלת כלים
13.הכשרת כיור וכדו'
14.הכשרת כלים חדשים

א. השו"ע (בסימן תנ"א ס"ו) כתב וז"ל: "כל כלי הולכים בו אחר רוב תשמישו, הלכך קערות אע"פ שלפעמים משתמשים בהם בכלי ראשון על האש, כיון שרוב תשמישן הוא בעירוי שמערה עליהן מכלי ראשון כך הוא הכשרן. הגה, ויש מחמירים להגעיל הקערות בכלי ראשון, ע"כ. וכ"כ הרשב"א בתשובה (שע"ב) לדון לגבי תבנית שתשמישה בבישול, ופעמים מועטות השתמש בה בצליה (אפי' פעם אחת כגון שצלה בה בשר יבש,) האם צריך כדי להפכה לחלבית, הגעלה, או אור [כמ"ש בשו"ע סי' תנ"א ס"ד וס"ה ע"ש]. וכתב, דאזלינן בתר רוב תשמישו, ולכן סגי בהגעלה.
והסברא בזה דהם אמרו והם אמרו, כיון שכל הצורך בהגעלה הוא מדרבנן, דמדאורייתא סגי מעת לעת דכיון שהטעם נפגם שרי (יעויין בפסחים מ"ד ע"ב, ובע"ז ס"ז ע"ב), רק חכמים החמירו אטו שהשתמש בכלי בן יומו, ואסור מדאורייתא כי הטעם לא נפגם, אך ברוב תשמישו לא החמירו. ולפי זה בכלי שרוב תשמישו ברותחין, וביום ההכשרה השתמש באור, אה"נ דלא יועיל לו הגעלה אלא ליבון, משום שאז עוד לא נפגם טעמו מדאורייתא. א"כ בנידון דידן שיש רוב תשמישו בצונן שהרי זו המציאות שאין מניחין סירים חמים עם רוטב ע"ג השיש (רק ביום שישי מחמת הזמן הקצר וכדו'), לכן עפ"י הדין אין צורך להכשיר את השיש בחמין כיון דרוב תשמישו בצונן הכשרתו בצונן.
[ואגב: ודלא כמי שרצה להבין בדברי הרשב"א, דאיירי בגוי שיש לו סיר ורוב תשמישו בכשר ומיעוט תשמישו בטרף, ובכה"ג ס"ל לרשב"א דאזלינן בתר רוב תשמישו שאין צורך להכשירו כלל. (כגון גוי שכל ימי השבוע מבשל ירקות בסיר הזה, וביום ו' מבשל טרף). זה אינו, דודאי בכה"ג בעינן הכשר, ואפילו השתמש בה כל השנה לכשר ופעם אחת לטרף צריך הכשר. אך ההבדל בין דברי הרשב"א לזה פשוט, דדבר שנשתמשו בו לדבר טריפה לית מן דפליג דאפילו פעם אחת חייב הכשר, (ולא משנה כמה זמן השתמש בכשר אם שנה או שנים רבות) והרשב"א איירי במקום שהאדם מסופק איזה דרגה להכשיר, אם הגעלה או ליבון].
ב. הרמ"א (בסימן תנ"א ס"ו) כתב בזה"ל: "ויש מחמירים להגעיל הקערות בכלי ראשון, וכן הוא המנהג, "וכן בכל דבר שיש לחוש שמא נשתמש בו בכלי ראשון כגון כפות וכדו' לזה" עכ"ל. א"כ לפי הרמ"א היה צד להחמיר בשיש, משום דס"ל דלא אזלינן בתר רוב תשמישו.
אמנם כתב השער הציון (בס"ק נ"א), בשם הפרי מגדים ושאר האחרונים וז"ל: קערות של בדיל שאופים בו לפעמים עוגות על תנור שרוף מן הגחלים אין לו תקנה, דהלא צריך לכתחילה ללבנו ויהיה ניתך ע"י הליבון. ובספר בית מאיר מצאתי דמ"מ בקערות אלו אם ידוע שאינם בני יומן מתשמיש זה של אפיית עוגות נוכל לסמוך על דעה ראשונה (דאזלינן בתר רוב תשמישו) וסגי בהגעלה לכתחילה". ובסוף דברי שעה"צ סיים "וכן ראוי להורות". עכ"ל.
ובדין שיש בזמננו ישנם ב' סוגי שיש, הישנים מאז, שאינם מתקלקלים ע"י מים חמים, ואפשר לקיים בהם את חומרת הרמ"א. אך רוב סוגי השיש החדשים אם שופכים עליהם מים רותחים עלולים להתקלקל (לפי עובדות שהיו) א"כ אף לדעת הרמ"א בשיש כזה סגי בצונן. שהרי מבואר בדברי שעה"צ דהיכא שאי אפשר להכשיר בחומרא של מיעוט תשמישו משום תקלות, אפשר לסמוך על דעת מרן דאזלינן בתר רוב תשמישו לכתחילה, ואין חיוב לכסות את השיש כמו שאין חיוב לכסות את צלחות הבדיל.
ג. והאמת שגם לולי זאת ודאי סגי בצונן שהרי כל הנ"ל שכתבנו זה לגבי כלים שאוכלים בהם כמו שמוזכר בשו"ע קערות היינו צלחות וכדו' דשייך בהם רטיבות. אבל לעניין שיש נאמר הכלל דאין הבלוע יוצא מכלי לכלי בלי רוטב (יורה דעה סימן צ"ב ס"ז גבי ב' קדרות הנוגעות זו בזו), דאם אין רטיבות (רוטב חם מכלי ראשון) אינו בולע א"כ הסיר כשהניחו אותו על השיש בדרך כלל אין רוטב, א"כ השיש לא בלע.
ד. עוד יש להוסיף, דהמשנ"ב בסוף סימן ת"נ כתב, דכלי העומד לרחיצה אינו צריך הכשר, ושיש לכאורה נחשב כלי העומד לרחיצה ועכ"פ לא עומד לאכילה, לסיכום: עפ"י הדין שיש הכשרתו בצונן כמו שהוכחנו א) מדברי הרשב"א דאזלינן בתר רוב תשמישו, וכן פסק השו"ע דהיינו שהשיש אינו בן יומו. ב) השיש של היום עלול להתקלקל, וכתב השער הציון דגם לפי הרמ"א דיש להחמיר ולא ללכת אחר רוב תשמישו, זה דוקא בדבר שאין עלול להתקלקל, אבל בדבר שעלול להתקלקל אפי' לכתחילה סגי בצונן. ג) כלל בידינו דאין הבלוע יוצא מכלי בלי רוטב ובשיש כשמניחים את הסיר אין רוטב א"כ לגבי חמץ כשמניחים על השיש ואין רוטב חם אינו בולע כלל. מ"מ ישראל קדושים הם, ורוצים להרגיש את חומרת הפסח, לכן יש מהן שמכשירין ע"י מים רותחין כמ"ש בשו"ע (סימן תנ"א סעיף כ') לגבי שולחנות ותיבות שמצניעים שם אוכלים כל השנה, "רגילים לערות עליהן מים רותחין", אפילו שהשיש של זמננו אינו כשל אז שהרי איבד הוא את שם שולחן, כי לא משתמשים בו כשולחן אפ"ה נהגו כן. מ"מ כשעלול להפגם יש להקל עפ"י הדין. [ולמנהג זה אין צורך להניח אבן מלובן ועליה לשפוך את המים הרותחין, (כדי שלא יצטננו המים הרותחין ששופך והוי ככלי ראשון כמ"ש במשנ"ב שם ס"ק נ'), והטעם, כי חומרת המשנ"ב משום שיש לדבר גוש, וידוע דהחת"ס לא פסק חומרא זו, ובמקום ספק רחוק אין צורך להחמיר בשיש.
א. בדין הכשר הכיור לפסח יש לצרף היתרים שכתבנו בענין השיש דאזלינן בתר רוב תשמישו ורוב תשמישו בצונן ועוד עיי"ש.
והנה בכיור קיימת בעיה נוספת על השיש, שהרי שופכים לתוכו חמץ בעירוי מכלי ראשון (כגון: אטריות וכדומה). וא"כ לדעת הרמ"א (סימן תנ"א ס"ו) דלא אזלינן בתר רוב תשמישו לכאורה יש מקום להצריך עירוי מים רותחים מכלי ראשון על הכיור כדי להכשירו. ברם הגרב"צ אבא שאול זצ"ל נקט דאינו צריך הכשרה כיון שעירוי אוסר כדי קליפה, ותמיד יש רטיבות בכיור א"כ החמץ אסר את הרטיבות ולא את הכיור. על אף שהגרב"צ הצריך הכשר בשיש, לא צריך בכיור הורה דאין צורך בהכשר.
ב. ועוד יש לומר דכיון שחלק מהבתים, או על כל פנים במקום שקיימם תמיד דברים פגומים בכיור א"כ זה נחשב לפוגם מיד את האיסור, והאיסור כבר לא אוסר את הכיור, וכן דעת מו"ר הגרח"פ שיינברג שליט"א דסגי בצונן בין בהכשר הכיור וה"ה בהכשר השיש.
לא מצאתי היתר ברור לאכילת דבר חריף בפסח לבעלי סתימות בשיניים. זה פשוט ששיניים תותבות וכל הדומה לזה, לא צריכים הכשר כלל. כיון שהשימוש בשיניים הוא ע"י צונן, כי אין אדם מכניס לפיו בדרך כלל דבר שהיד סולדת בו, א"כ רוב השימוש בשיניים בצונן, הכשרם בצונן.
ואף שהרמ"א (סימן תנ"א ס"ו) מחמיר להכשיר כפי מיעוט תשמישו, מ"מ כבר כתב בשעה"צ (ס"ק נ"T) שבמקום שאין הפשרות להכשיר כפי מיעוט תשמישו, לכו"ע אפשר להכשיר כפי מיעוט תשמישו, לכו"ע אפשר להכשיר כפי רוב תשמישו, וז"ל: "קערות של בדיל שאופין בו לפעמים עוגות וכו', דהלא צריך לכתחילה ללבנו ויהיה ניתך ע"י הליבון, וכו', נוכל לסמוך על דעה ראשונה וסגי בהגעלה לכתחילה", עכת"ד. וכאן ששיניים רוב תשמישן ע"י צונן, ואי אפשר להכשירם כפי מיעוט תשמישם, משום כך מועילה שטיפה במים בלבד.
אבל האוכל לחם עם בצל במשך השנה, ובלעו שיניו דבר חריף ע"י דוקא (כמבואר ביו"ד סימן צ"ו) ובפסח אוכל הוא דבר חריף, הרי החריף מוציא מתוך שיניו חמץ, ע"י דוחקא ומחליא לשבח, ונמצא טועם חמץ בפסח. [ומה שאומרים שהסתימות וכדו' מחומר חזק, גם הסירים שהימינו מחומר חזק, ואין סומכין ע"ז כלל.]
ולבני ספרד צדדי ההיתר הם: א) שמא בעינן דוקא חילתית ולא כל דבר נקרא חריף. ב) מרן הביא את הדעה דבעינן בן יומו דוקא גם בדבר חריף. ג) כיון שהפה מקלקל כל חומר שבתוכו.
מתוך ספר חוקת הפסח